היסטוריה קצרה
של זכויות האדם

בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789, 'הכרזת זכויות האדם והאזרח' העניקה חירויות שונות מדיכוי בתור "ביטוי של רצון הכלל".

'הכרזת זכויות האדם והאזרח' (1789)

ב-1789 הביאו אזרחי צרפת לביטולה של המונרכיה האבסולוטית והכינו את הקרקע להקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. רק שישה שבועות לאחר שהסתערו על הבסטיליה, ובקושי שלושה שבועות לאחר ביטול הפיאודליזם, אומצה 'הכרזת זכויות האדם והאזרח' (בצרפתית: La Déclaration des Droits de l’Homme et du Citoyen) על-ידי האסיפה המכוננת הלאומית כצעד ראשון לקראת כתיבת חוקה עבור הרפובליקה הצרפתית.

על-פי ההכרזה, לכל האזרחים מובטחות הזכויות ל-"חירות, רכוש, ביטחון, והתנגדות לדיכוי". היא טוענת שהצורך בחוק נובע מהעובדה ש-"...הזכויות הטבעיות של כל אדם קיימות כל עוד הן אינן מפריעות לאדם אחר להנות מאותן הזכויות". לפיכך, ההכרזה רואה בחוק "ביטוי של הרצון הכללי", המיועד לסייע לשוויון הזכויות הזה ולאסור רק על "מעשים שמזיקים לחברה".

ועידת ז'נבה הראשונה (1864)

המסמך המקורי מ-'ועידת ג'נבה' הראשונה בשנת 1864 סיפקה טיפול לחיילים שנפגעו.
ב-1864, 16 מדינות אירופאיות וכמה מדינות אמריקאיות הוזמנו על-ידי המועצה הפדראלית השוויצרית לכנס בז'נבה בנוגע ליוזמה שנקראה 'ועידת ז'נבה'. מטרת הועידה הדיפלומטית היתה לאמץ אמנה לטיפול בחיילים שנפצעו בקרב.

העקרונות הראשיים שנקבעו באמנה ונשמרו באמנות ז'נבה המאוחרות יותר, קבעו כי יש מחוייבות להגיש טיפול לאנשי צבא פצועים וחולים ללא אפליה, וכן שיש לנהוג בכבוד ברכבים המסיעים כוח אדם רפואי ובציוד רפואי, ושיש לסמנם באופן ברור בסמל הצלב האדום על גבי רקע לבן.

חתום על העצומה
הורד